פרק א': טעות

סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע כדלקמן:

"14. טעות
(א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על-כך, רשאי לבטל את החוזה.
(ב) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על-כך, רשאי בית-המשפט, לפי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית-המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה.
(ג) טעות אינה עילה לביטול החוזה לפי סעיף זה, אם ניתן לקיים את החוזה בתיקון הטעות והצד השני הודיע, לפני שבוטל החוזה, שהוא מוכן לעשות כן.
(ד) "טעות", לעניין סעיף זה וסעיף 15 - בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה."

סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") מבחין בין טעות יסודית הידועה לצד השני {סעיף 14(א) לחוק החוזים} לבין טעות יסודית שאיננה ידועה לצד השני {סעיף 14(ב) לחוק החוזים}.

כלומר, במקרה והטעות ידועה לצד השני, יכול ורשאי הצד הטועה לבטל את החוזה כאמור בסעיף 14(א) לחוק החוזים. לעומת-זאת, במקרה של טעות שאיננה ידועה לצד השני, נראה כי כוח ביטול החוזה, נתונה בידי בית-המשפט ובתנאי שראה שמן הצדק לעשות זאת.

ב- תמ"ש (אי') 37719-02-12 {ג.א. נ' י.א, תק-מש 2013(3), 577 (2013)} עתר התובע לביטול הסכם הגירושין שאושר על-ידי בית-המשפט, מהטעם כי נחתם שלא מרצונו החופשי, תוך ניצול מצוקתו, תוך הטעייתו ותוך איומים וכפיה מצד הנתבעת.

בית-המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה לביטול הסכם הגירושין, ופסק כדלקמן:

"סעיף 14 לחוק החוזים קובע כדלקמן:
'(א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על-כך, רשאי לבטל את החוזה.'
שלושה יסודות מצטברים עומדים בבסיסה של טענת הטעות:
קיומה של טעות, התקשרות בחוזה עקב אותה טעות, ידיעתו האובייקטיבית של הצד השני.
לאחר שבחנתי את יסודות העילה אל מול טענות התובע, לא מצאתי כי אלה הוכחו באופן שיש להורות בגינם על ביטול ההסכם, ולהלן אנמק:
"טעות" הוגדרה בפסיקה כהערכה שגויה של מציאות הדברים האמיתית, כלומר: מחשבה או אמונה של צד לחוזה שאינה תואמת את המציאות (ראה ע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס, פ"ד נז(4), 817, 840 (2003); {גבריאלה שלו דיני חוזים - חלק כללי (לקראת קודפיקציה של המשפט האזרחי) (2005) (להלן: "שלו"), 277).
אף כאן, טעות לגבי העתיד והערכה מוטעית של אירועים שיתרחשו לאחר עריכת החוזה אינם בגדר טעות. סעיף 14 מכיר רק בסיכון טעות הנוגעת למצב הענייניים הקיים בעת עריכת החוזה ולא בסיכון של אירועים עתידיים ("שלו", שם, 278).
במקרה דנן, עולה מעדותו של התובע כמפורט לעיל כי אין המדובר ב"טעות" חוזית כהגדרתה דלעיל, אלא בתוחלת שנכזבה ותקווה שנתבדתה (קיווה שבוויתורים תמחל לו).
לכל היותר ניתן לטעון כי טעה בהערכת הסיכונים והסיכויים שבבסיס ההסכם.
טעות שכזו הינה לכל היותר בגדר טעות ש"אינה אלא" בכדאיות העסקה.
הלכה ידועה היא כי לא ניתן לבטל חוזה בשל טעות בכדאיות העסקה לא לעניין סעיף 14 הדן בטעות ואף לא לעניין סעיף 15 הדן בהטעיה. (ראה "שלו", שם, 297; וראה גם ע"א 154/04 שיכון השקעות בע"מ נ' יון חנית נכסים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.12.06)).
לאור האמור לעיל, לא מצאתי כי חלה "טעות" בנסיבות כריתתו של ההסכם נשוא התובענה.
לא-זו-אף-זו, גם אם היתה מוכחת טעות מצידו של התובע, הרי שלא מתקיים הקשר הסיבתי בין הטעות לבין התקשרותו בהסכם. התובע העיד כי חתם על ההסכם ובכללו "ההוראה בעניין הדירה" בדיוק מאותה סיבה שבגינה חתם בתחילה על תצהיר העברת הזכויות בדירה לידי הנתבעת.
וכך השיב עת נשאל מדוע חתם על התצהיר דנן:
'ההסבר הוא אותו הסבר. חשבתי שיהיה שלום-בית וחתמתי על ההסדר הזה לבד, הלכתי לבד, בלעדיה, הלכתי לא' (עורך-הדין שערך את התצהיר. א.ר.), אמרתי לו שאני רוצה שלום-בית, אני אתן לה את הבית אם היא תיתן לי לגור בו, מה אכפת לי שהבית שלי או שלה ...'
משמע, גם לשיטת התובע, מוכן היה להעביר לידיה את זכויותיו בדירה עוד בטרם נערך ההסכם וזאת על-מנת לקדם את רצונו בשלום-בית וכדבריו בגין אותה הסיבה הסכים הוא לחתום על ההסכם אף שביטל קודם לכן את תצהיר ההעברה.
בכך שולל התובע בעצמו את הקשר הסיבתי שבין הטעות לבין התקשרותו בהסכם.
ולבסוף יש להוסיף כי כפי שהפסיקה הכירה בכך שמי שמבקש להשיג "גירושין" בכל תנאי, לא יישמע בטענה שיש לבטל את הסכם הגירושין אך ורק מפאת תנאיו הבלתי-סבירים, כך גם לגבי הסכמה הנובעת מתוך רצון לשלום-בית לא יהיה די בטיעון זה (עמ' (ת"א) 1277/07 פלונית נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.08.09)).