אמנת האג - החזרת ילדים חטופים - מבוא



עמוד 1 בספר:


האמנה בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים, שנחתמה בהאג ביום 25 באוקטובר 1980, נועדה לקבוע הסדר בין-מדינתי שמטרתו החזרתם המיידית של ילדים אשר הורחקו שלא כדין ממקום מגוריהם הרגיל למדינה אחרת, תוך הפרת זכויות המשמורת במדינת מגוריהם.

הנוסח הסופי של האמנה גובש בוועידה ה- 44 של כנס האג, וחתמו עליו המדינות המשתתפות, תוך שאישור האמנה בחוקיה הפנימיים של כל אחת מהמדינות המתקשרות - נעשה בהדרגה ובמשך השנים. מדינת ישראל כלולה בין המדינות המתקשרות והמחוייבות על-פי האמנה.

האמנה אומצה אל הדין הישראלי בחוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991.

יעדיה של אמנת האג הם להבטיח את החזרתם המיידית של ילדים אשר לא כדין הורחקו אל מדינה מתקשרת או לא הוחזרו ממנה, וכן להבטיח כי זכויות משמורת וביקור על-פי הדין של מדינה מתקשרת יכובדו ביעילות בשאר המדינות המתקשרות.

המדינות המתקשרות ינקטו את כל האמצעים הראויים כדי להבטיח את קיומם של יעדי האמנה בתחומן ולשם כך הן יפעילו את כל ההליכים הדחופים


עמוד 2 בספר:

ביותר והעומדים לרשותן {דברי כב' השופטת ד' דורנר ב- ע"א 5532/93 ד"ר דוד גונזבורג נ' אלנה גייל גרינוולד, פ"ד מט(3), 282 (1995)}.

האמנה קובעת מסלול מהיר, בגדר "עזרה ראשונה", להחזרתו המיידית של קטין למדינה ממנה הוצא שלא כדין. חוק אמנת האג אישרר ואימץ את הוראות האמנה, ונתן לה תוקף של חוק במדינת ישראל.

תכלית האמנה קבועה בסעיף 1 לה, המורה כי יעדיה של אמנה זו הם: להבטיח את החזרתם המיידית של ילדים, אשר הורחקו שלא כדין אל מדינה מתקשרת או לא הוחזרו ממנה, וכן להבטיח כי זכויות משמורת וביקור על-פי הדין של מדינה מתקשרת יכובדו ביעילות בשאר המדינות המתקשרות.

אם כן, סעיף 1 לחוק אמנת האג מתייחס לשני סוגי מקרים: האחד, הרחקה של ילד ממקום מגוריו הרגיל. השני, אי-החזרתו אליו לאחר שהוצא ממנו בהסכמת בעלי זכויות המשמורת.

יעדי האמנה מתמצים בהחזרת הקטין למדינה ממנה הורחק שלא כדין. מטרת האמנה אינה להכריע ולדון בשאלת טובתו של הילד החטוף או בשאלות המהותיות הנוגעות למשמורתו שכן, שאלות אלה תתבררנה בבית-המשפט המוסמך במדינה ממנה הורחק הקטין.

סעיף 3 לחוק אמנת האג, קובע אימתי הרחקתו או אי-החזרתו של קטין תיחשב שלא כדין.

הכלל הינו, שבהתקיים תנאי סעיף 3 לחוק אמנת האג וכאשר ביום פתיחת ההליכים חלפה תקופה בת פחות משנה, מוטלת על בית-המשפט הדן בהליך


עמוד 3 בספר:

החובה לצוות לאלתר על החזרת הילד החטוף למדינה ממנה נחטף וסעיף 12 לאמנה נוקט לשון ציווי לעניין זה.

חובה זו היא בעלת אופי מוחלט, בכפוף לחריגים מסויימים שהאמנה מונה. כאשר נשללת תחולת החריגים לאמנה, חובת ההחזרה היא קטגורית, ואינה נתונה לשיקול-דעת שיפוטי.

בבסיסו של כלל זה, מצויים העקרונות בדבר כיבוד הדדי בין המדינות המתקשרות באמנה; עיקרון טובת הילד ומניעת פגיעה בשלומו עקב עקירתו מסביבתו הטבעית וניתוקו מההורה השני כמו גם מניעת הפיכתו לכדור משחק בין הוריו והעיקרון לפיו בית-המשפט לא ייתן ידו לאי-חוקיות ולעשיית דין עצמי ויפעל ככל שביכולתו כדי שחוטא לא יצא נשכר {ראה לעניין זה בע"מ 672/06 אבו עראר נ' רגוזו, תק-על 2006(4), 260 (2006); בע"מ 1855/08 פלונית נ' פלוני, תק-על 2008(2), 158 (2008); בע"מ 2338/09 פלונית נ' פלוני, תק-על 2009(2), 2730 (2009); דנ"א 10136/09 פלונית נ' פלוני, תק-על 2009(4), 4041 (2009)}.

בכדי לבחון האם בוצעה הרחקה שלא כדין והאם חלה האמנה, על בית-המשפט לענות על שלוש שאלות:

ראשית, מהי המדינה בה נמצא מקום מגוריו הרגיל של הילד?

שנית, מה קובע דין אותה מדינה בהתייחס לזכויות משמורת?

שלישית, האם הופעלו זכויות המשמורת הלכה למעשה?


עמוד 4 בספר:


לאחר שתיבחנה שאלות אלה, ובמידה והמסקנה תהיה אכן כי הקטין הורחק שלא כדין, יש מקום להפעלת האמנה או אז יעלה הצורך לבחון האם ישנה תחולה לחריגים השונים באמנה.

אם כן, אמנת האג ביקשה להתמודד עם התופעה של חטיפות ילדים ממדינה למדינה. האמנה מתייחסת לשני סוגי מקרים: חטיפה ואי-החזרה {דברי כב' השופט יצחק עמית ב- עמ"ש (חי') 4646-11-08, ל' מ' נ' מ' מ', תק-מח 2009(1), 2752 (2009)}.

האמנה נועדה ליתן סעד מהיר ויעיל, בבחינת "עזרה ראשונה" או "מסלול מהיר" להחזרת הילד החטוף למדינה ממנה נחטף, כאשר שאלות המשמורת תתבררנה בבית-המשפט המוסמך באותה מדינה {ראה גם ע"א 7206/93 גבאי נ' גבאי, פ"ד נא(2), 241 (1997); ע"א 5532/93 גונזבורג נ' גרינוולד, פ"ד מט(3), 287 (1995)}.

ההנחה הכללית היא, שטובת הילד מחייבת שלא יוברח על-ידי אחד ההורים ומחייבת את החזרתו למשמרות ההורה במדינה בה נחטף.

כאמור, לכלל זה מספר חריגים המעוגנים בסעיפים 12, 13 ו- 20 לאמנה {על הרציונל של החריגים ועל התנאים להתמלאותם ראה בהרחבה ב- ע"מ 672/06 פלוני נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.2.06)}.

חריגים אלו התפרשו בפסיקה על דרך הצמצום ובאופן דווקני, שאם-לא-כן עלולים אנו להביא לריקונה של האמנה מתוכנה. נטל ההוכחה להתקיימותם של החריגים רובץ על החוטף {ראה גם ע"א 1372/95 סטגמן נ' בורק, פ"ד מט(2), 431 (1995)}.


עמוד 5 בספר:


באשר לנטל ההוכחה בתביעות על-פי האמנה, הרי שעל התובע מוטל להוכיח, כי התקיימו התנאים המקדמיים הקבועים באמנה לשם הושטת הסעד של החזרה. על התובע להוכיח כי מקום מגוריו הקבוע והרגיל של הקטין, הינו המדינה המתקשרת {ראה סעיף 3 ו- 4 לאמנה}.

כאשר הרים התובע נטל זה, עובר נטל ההוכחה להורה המתנגד להחזרה ועליו להוכיח קיום אחת ההגנות שבאמנה כאשר נטל זה הינו כבד ומאותו הורה נדרשות הוכחות חותכות וברורות.

כאשר נכשל המתנגד בהוכחת קיום אחת ההגנות, כי אז חובה על בית-המשפט להורות על החזרת הקטין כבמצוות סעיף 12 לאמנה. מאידך גיסא, אם הוכיח ההורה המתנגד אחת ההגנות, אין הרשות השיפוטית או המינהלית של המדינה המתבקשת, חייבת להורות על החזרת הילד, והדבר נתון לשיקול-דעתה.